הניסיון להתאים את העולם לאקלים החדש לא יעזור למנוע אסונות, אלא אם יינקטו גם צעדים לבלימת ההתחממות עצמה | ירדן מיכאלי ~ צילום: MIKE SEGAR/רויטס

מארגני ההפגנות האלימות בגדר הגבול עם רצועת עזה הודיעו בצהריים (ראשון) על כוונתם לחזור לעימותים בעקבות עליית יהודים להר הבית (אל-אקצא) במהלך חג סוכות. המארגנים שמתקראים ״הדור הצעיר והמתקומם״ אמרו כי ״החלטנו להרחיב את מעגל המחאה ולהבעיר את הגבול המזרחי באש כדי להעביר מסר לאויב שממשיך בפגיעה במסגד אל-אקצא, שהוא קו אדום. אותו אויב שלא השאיר לנו דרך אלא לחזור למחאה״ | ג׳קי חורי וניר חסון ~ צילום: SAID KHATIB - AFP

תמונות השבוע של צלמי הארץ @tomer_appelbaum | @itairon3 | @nir.keidar | @motimilrod @ramishlush | @olivier.fitoussi | @assayag.ilan | אליהו הרשקוביץ | @gileliyahu

בסרט התיעודי ״האויב הגרוע ביותר״ שיוקרן בפסטיבל הסרטים חיפה, הבמאי האיראני מהראן טמאדון ביקש לשחזר את רוטינת החקירה המשטרתית הנהוגה במולדתו. שמונה שנים אחרי הביקור האחרון שלו באיראן, ואחרי שסוכני המודיעין שם הבהירו לו שהוא אינו רצוי שם יותר ושלא יטרח לחזור לעולם, הוא החליט לדמיין כיצד היתה נראית החקירה שלו אילו בכל זאת היה מעז לחזור לשם | נירית אנדרמן ~ צילום: JOELSAGET / AFP | פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה | AP | פסטיבל הס

18 תושבים מקיבוץ מירב חצו הבוקר (ראשון) את גדר ההפרדה ונכנסו בפעם השנייה תוך שבועיים לכפר השכן ג׳ילבון, בעקבות יריות שנורו מכיוונו לעברם ערב כניסת החג. כוחות הביטחון הוציאו אותם מהמקום. הקבוצה הפיצה לאחר כמה שעות הודעה לחברי הקיבוץ שבה ניסו להסביר את המניע לכניסתם לכפר, וכתבה כי ״אין בכוונתנו להמשיך לשבת ללא מעשה ולחכות לאסון של ממש. ירדנו אל הכפר על מנת להגן על חיינו וחיי משפחתנו״ | עדי חשמונאי ~ צילום: דוברות קיבוץ מירב

דברו איתנו אחרי החגים

במשך כמה שנים סירב השחקן מכרם חורי להתראיין. הוא לא רצה למתוח ביקורת פומבית על המצב הפוליטי במדינה, חשש שזה יגרום יותר נזק מתועלת. ואפילו עכשיו, כמה ימים לאחר הראיון איתו הוא חוטף רגליים קרות, נלחץ, מתקשר ומבקש לבטל את הפרסום. אבל בסופו של דבר הוא נרגע, מתרצה, מחליט שוב שזהו, מספיק, אי אפשר יותר לשבת על הגדר: האיש שהיה סמל לדו-קיום נשבר | @niritan 🔗 הכתבה המלאה בלינק בביו * * צילום: רמי שלוש | אנתשאו גוש / עדי עדואן הפקות | מורל דרפלר / תיאטרון חיפה | דניאל בר און

עמק חפר, אזור מנומנם לכאורה בשרון, הפך לאחרונה למעוזם של כמה פאבים קהילתיים שצצו ביישובים השונים. שיטוות התשלום אלטרנטיביות, המוזיקה מקרינה נוסטגליה ישראלית, הקהל מגיע בפיג'מה וכל הרווחים הולכים לתפעול המקום. הפאבים בכפר חיים, כפר ויתקין, בית יצחק ונורדיה מנסים לעשות תרבות בילוי בצורה אחרת. "האתגר היה לעשות את הטיונינג הזה – לתת בראש, לקלוע, לפגוע, להחיות את המקום, להרים אותו גבוה, לשים אותו בסטנדרטים", אומר אלון גלעדי מ"הנורדיאני" שמבמושב נורדיה. "אני מבטיח לכל מי שבא – המקום עומד בכל סטנדרט של בר. כל מה שיוצא פה מהידיים שלנו זה פיקס" | יובל פלוטקין @yuvalplot 🔗 לינק לכתבה המלאה בביו * * צילום: תומר אפלבאום

הישראלים שהלכו הכי רחוק שאפשר | איתי משיח, דני בר און, מירב מורן 🔗 לכתבה המלאה וסיפורים נוספים לחצו על הלינק בביו

לא צריך להיות חוזה עתידות כדי לדעת איך כל זה יסתיים, כל שצריך לעשות הוא להיזכר איך מחזורי ההייפ גוועים: אחרי הציפיות הבלתי מציאותיות מגיעה הנפילה, ואז מתברר שהטכנולוגיה לא מסוגלת לפתור כל בעיה, שהיא לא תמיד אמינה, שהיא די יקרה, ובזמן שהיא פותרת בעיה אחת היא יוצרת בעיה אחרת, חדשה ובלתי צפויה. ברגעים האלו, של הנחיתה על קרקע המציאות, השרלטנים עוברים לפמפם את הדבר הבא, בעוד ששאר האנשים מבינים שלמרות מה שסיפרו להם, הישועה לא תגיע מהטכנולוגיה החדשה | יובל דרור 🔗 הכתבה המלאה בלינק בביו * * איור: עידו בק

עשרים סיפורים כולל הקובץ — רובם כאמור מלודרמות מתוקות־מרירות מחיי הפרוורים. אבל פה ושם נבו משחרר כמוסה חריפה שחורגת לרגע מהקונצנזוס האידיאולוגי והחברתי ומאיימת עליו — רק כדי להשיב את הסדר על כנו בסיפור הבא. זו השיטה שלו, שחותרת לאיזון מדוד. אחרי שני עשורים של יצירה ספרותית, נדמה לי שאי אפשר לצפות ממנו למשהו אחר, וגם אין צורך | עמרי הרצוג 🔗 הביקורת המלאה בלינק בביו * * איורים: מרינה גרצ'אניק צילום: הניקה בוגנברגר

ענייני פנים: "אחרי שברחתי מאריתריאה הייתי שלושה חודשים וחצי במחנה פליטים בסודאן, בלי מחסה ובלי אוכל. בלילות הגשומים עמדתי. לפעמים ישנתי בבוץ. מבריח הסכים להוציא אותי למצרים, אבל מכר אותי לכנופיית בדואים. הם התעללו והיכו, איימו שייקחו איברים, עד שהצלחתי לגייס את הכופר. כששמעתי חייל בגבול אומר "וולקאם טו יזראל", הבנתי שניצלתי" * * Photo: @yanaiyechiel